התמונות שבאלבום / כשהייתי צעירה ורזה

פייסבוק מזכיר לי את הפעם ההיא, שאמא שלי ביקשה שאדגמן לה את הפיג'מות ובגדי הים בחנות לבני הנשים שהייתה לה. ואני בנוסטלגיה מרפרפת בתמונות המקסימות, בעור הצעיר והשזוף בגוף החטוב והחיוך החופשי והמאושר שהיה לי אז, כשהייתי בת 21.

גוגל מקפיץ לי 'היום לפני 8 שנים' בטלפון ואני רואה אותנו בחופשה הראשונה שלנו ביוון, את המיני הקטנה שהשתחלתי אליה בקלות ואת כמות הביקיני שהייתי מחליפה בחופשה אחת "איזו 'פצצה' הייתי כשהכרנו" אני אומרת לו.

ואז אני נזכרת. בי שלפני X שנים מרגישה לא שלמה, לא יפה לא רזה, לא מושכת ומחכה לכש... (ארד במשקל, אחזור לעצמי, יהיה לי כסף לבגדים) כדי לאהוב את עצמי ולהיות שלמה עם הגוף שלי ולחגוג אותו.


ותראו אותי הופ. כמה שנים קדימה, משהו השתנה?

לא הגיע הכש... ואותה נערה שלא אהבה את עצמה במראה לא למדה עם השנים לאהוב את עצמה גם כשהכש... הגיע.

עד שהחלטתי להפסיק לחכות לו כי אני וגם את עוד נשתנה הרבה בחיים בגוף ובנפש ואם לא נלמד לאהוב את עצמנו ברגע הנתון בו אנחנו חיות עם המידות (בגוף ובאישיות) שלנו אז מה זה שווה?!

לכבוד השנה החדשה וגם בלי קשר אני מזמינה אותך להסתכל היום במראה או על התמונה האחרונה שצילמו אותך ולראות את הדברים המהממים שבך

אותם הדברים, שבעוד 10 שנים היית מסתכלת על התמונה ואומרת בחמלה, בנוסטלגיה ובראייה טובה.

מה תאמרי?